פסק-דין בתיק פש"ר 1381-09

מונח בפניי ערעורן של Citibank n.a. tel-aviv ו- Himalayan bank Ltd (להלן: "המערערות") על החלטת המנהלים המיוחדים לנכסי החייבת הגב' רחל סופר סייג (להלן: "החייבת") עו"ד איתן ארז ועו"ד יהונתן צברי (להלן: "המנהלים המיוחדים") לדחות את תביעת החוב שהוגשה על ידן.

טענות המערערות בקצירת האומר;

החייבת חבה להן סכום בן 6,048,154 ש"ח . מקורו של חוב זה בפסק דין שניתן בבית משפט מחוזי בתיק 1730/03 כנגד קלנפורט אינטרנשיונל (להלן: "קלנפורט") שהיא משתלת סייג בע"מ מקבוצת נכסיה הלכאורית של החייבת  ולפיו הנתבעים חייבים ביחד ולחוד סך של 10,547,451 ש"ח בצירוף שכ"ט והוצאות בסך 300,000 ש"ח. בעקבות פסק הדין שילמה קלנפורט (היא הנתבעת 1 בת.א. 1790/03) סך של 4,815,687 ש"ח ומכאן היתרה אותה מבקשות המערערות בתביעת החוב נשוא הערעור דנן.

בהחלטתם לדחות את תביעת החוב פירטו המנהלים המיוחדים כי דחו את תביעת החוב בגין שתי עילות:

א.                     התביעה הוגשה באיחור לאחר שחלף המועד להגשת תביעות חוב.

ב.                     המערערות גבו בחוסר תום לב את הסך של 4,815,687 מכספי החייבת, תוך כדי "מחטף" עת שניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים בתיק 1730/03.

אשר לעילה הראשונה אותה הציגו המנהלים המיוחדים, טוענות המערערות כי המדובר בעילה פרוצדוראלית גרידא, וכן כי בענייננו קיימים הטעמים המיוחדים המצדיקים את אישור הגשת התביעה במועד מאוחר, וזאת בעיקר נוכח העובדה כי החוב מניה וביה אינו שנוי במחלוקת.

זאת ועוד; טוענות המערערות כי תביעת החוב הוגשה בטרם נערכו אסיפות נושים ובטרם התגבש הסדר נושים, אי לכך אין בקבלתה של תביעת החוב כדי לגרום נזק לאינטרס של הנושים האחרים.

נוסף על כך, טוענות המערערות כי המנהלים המיוחדים היו מודעים לתביעת החוב אשר הוגשה על ידן טרם הוגשה וכי המנהלים המיוחדים בעצמם התירו להן את הגשת התביעה באיחור.

אשר לעילה השנייה אותה הציגו המנהלים המיוחדים, הרי שלטענת המערערות, טענות המנהלים המיוחדים לעניין חוסר תום לב המערערות והמחטף שכביכול בוצע על ידן, נדונו ונדחו בבקשה שהוגשה על ידם לביטול פסק הדין בתיק 1730/03.

בתגובתם לערעור, מבקשים המנהלים המיוחדים לדחות את הערעור.

לטענתם ,כאמור, דין תביעת החוב להידחות בשל חריגה מהמועדים; לטענת המנהלים המיוחדים המערערות התרשלו בכך שלא הגישו את תביעת החוב במועד נוכח העובדה כי המערערות הן תאגידים בנקאיים העוסקים במתן הלוואות וחזקה כי הן מחזיקות במנגנון לגביית חובות מכאן שאין מקום לטעון כי מועד סיום התקופה להגשת תביעות חוב לא היה ידוע להן. יתרה מכך, המערערות ידעו על ההליך גם באופן בלתי אמצעי, מהמנהלים המיוחדים בעצמם. חרף זאת בחרו המערערות שלא להגיש את תביעת החוב אלא העדיפו הן לעסוק ברקיחת הסכם פשרה עם החייבת במסגרת תיק 1730/03.

לטענת המנהלים המיוחדים הם מעולם לא התירו את הגשת התביעה באיחור אלא שנאמר על ידם באחת הפגישות עם המערערות כי ישקלו בחיוב בקשה להארכת מועד מטעם המערערות אם אלה האחרונות יעבירו לידי המנהלים המיוחדים מידע שיש בידן הקושר את החייבת לבעלות ושליטה בחברת קלנפורט.

ברם, טוענים המנהלים המיוחדים כי מידע זה לא רק שלא הועבר לידיהם אלא אף הוסתר מפניהם, ומידע זה, הוא שסייע בידי המערערות לגבות את הכספים האמורים "במחטף".

לדברי המנהלים המיוחדים הוגש ערעור על פסק הדין שניתן בתיק 1730/03 אך יחד עם זאת טוענים כי לשיטתם אין קשר בין פסק הדין שניתן לבין דחיית תביעת החוב שכן זו לא הוגשה במועדה וגם על נושה מותנה קיימת החובה להגיש תביעת חוב במועדה.

המנהלים המיוחדים מפרטים אודות התנהלותן חסרת תום הלב לכאורה של המערערות אשר על פניו רלוונטית לסיבה מדוע נדחתה תביעת החוב של המערערות אולם אני מוצאת כי ביתר הטענות אין זהו המקום לדון שכן עסקינן בתביעת החוב אשר הוגשה על ידי המערערות- הא ותו לא.

עיינתי ארוכות בכתבי הטענות של הצדדים ועתה משפרושה בפניי התמונה במלואה ניתנת החלטתי כדלקמן:

1.                  עסקינן בתביעת חוב אשר נדחתה בשל עילה פרוצדוראלית פשוטה- תביעת החוב לא הוגשה בתוך פרק הזמן הניתן להגשת תביעות חוב. אין בענייננו מחלוקת על החוב או שמא על סכום או גם על אי אלה טענות עובדתיות אחרות שכן אין מחלוקת בין הצדדים כי תביעת החוב הוגשה כשלושה חודשים לאחר המועד האחרון להגשת תביעות חוב קרי, חרף כל טענות האווירה הנטענות על ידי הצדדים המחלוקת בה עסקינן פשוטה למדי: השאלה העומדת בפניי להכרעה הינה האם התקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלתה של תביעת החוב חלף המועד האחרון להגשת תביעה כאמור.

2.                  משניגשת אני לבחינת שאלה זו, אני פונה למצוא אחר הסיבה בגינה איחרו המערערות בהגשת תביעת החוב ואולם, חרף שהפכתי ועיינתי בבקשת הערעור ובתגובת המערערות לתגובת המנהלים המיוחדים לא מצאתי כל סיבה לאיחור שהציגו המערערות.